יש משהו שהולך איתה כל חייה. כנראה שזה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה. אבל זה חלק מאוד בעייתי שקשה לה לקבל, ועוד יותר קשה לאנשים בחייה לקבל. מדובר על הקושי להתחייב למשהו אחד לאורך זמן.
לא מדובר כאן על מערכות יחסים, למרות שמזמן לא הייתה במערכת יחסים ארוכה והיא לא ממהרת להיכנס לאחת שכזו, אז אולי זה קשור גם לזה. מדובר כאן על הפן המקצועי. מק החביבה, שמתקרבת בצעדי ענק לגיל 28, עדיין לא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. לפני כחמש שנים היא נכנסה בשערי האקדמיה, ומסטודנטית חפשנית ומשועממת הפכה בפרק זמן קצר יחסית למישהי שחיה, נושמת ומתפרסנת ממחקר (ומהתעללות בסטודנטים ב"א אבל זו לא הנקודה כאן).
ולמרות שעושה רושם שמק החביבה עושה עבודה לא רעה בכלל, גם במחקרים של הבוסים שלה וגם במחקרים שלה עצמה, ולמרות שהיא אפילו שינתה סטטוס מ"עובדת אצל" ל"עובדת עם" עם השם הגדול ביותר שיכלה לעבוד עימו בתחומה, עדיין, in the back of her mind היא לא בטוחה שזה באמת המקום הנכון עבורה. והתסכול הזה רק גובר מרגע לרגע, ועכשיו כבר משפיע על עבודתה.
למה? ניחשתם נכון, כי היא נדרשת להתחייב למחקר חדש עבור קבלת תקציב רציני ביותר שחוקרים גדולים היו שמחים לקבלו. ומה ההתחייבות? התחייבות לשנתיים. עזבו את נושא המחקר, או מה צריך לעשות ואיך, מפריעה לה התקופה. שנתיים. ואם מחר תקום בבוקר ותחליט שדי, זהו, מספיק. הייתה, ניסתה, ומיצתה. עכשיו הגיע הזמן לדרך חדשה?
הבעיה איתה, שהיא לא עושה את הצעד. אצל מק הכל נשאר בראש. הפחדים, החששות, כולם מתערבבים לה שם בראש בלי לצאת החוצה, עד שהיא מתישה את עצמה, נכנסת למיטה ומתחבאת מתחת לשמיכה. מחכה, שהזמן יעבור ושמישהו אחר יחליט בשבילה. או שההחלטה תעלם, והיא תוכל להמשיך לחיות בדרך שחיה בה עד כה- לזרום.
הזרימה שכל כך אפיינה אותה עכשיו נעצרה. הדבר אותו היא שונאת מכל נדרש, ועכשיו. הגיע הזמן להחליט, לבחור, לכאן או לשם. חיים ומוות, הצלחה או כישלון, הכל או כלום. קחי את הכסף, תבצעי את המחקר, תקברי את עצמך בין כותלי האקדמיה לעוד שנתיים בהם תמשיכי לא לנהל חיי חברה מינימאליים ולשכוח מקיומו של אור השמש, או ש… תגידי לא. תגידי לא ותאכזבי את כולם. תגידי לא ותמנעי את הכסף הזה מאלו שתמכו בך עד כה, תגידי לא ותוכיחי ש… את סתם סטודנטית, שיכלה להצליח, אבל עפה קרוב מדי לשמש ונשפרה. תגידי לא ותמצאי את עצמך מובטלת.
שמח
